לא התחלנו מרעיון עסקי. התחלנו מרגליים שלא הסכימו להתאושש.

התחלתי באקרובטיקה. זה ענף שבו כל מה שאתה עושה מתנקז לשתי נקודות מגע עם הקרקע — נחיתה, קפיצה, נחיתה. משם עברתי בין עוד ענפים, וכל אחד מהם לקח עוד קצת מאותו מקום בדיוק.

היום אני לוחם בקרבי. מסעות, ציוד, שעות על הרגליים. זה לא אימון שאתה בוחר את העוצמה שלו, וזה לא נגמר כשנגמר לך — זה נגמר כשאומרים שזה נגמר.

לקח לי זמן להבין שאני לא נשבר מהמאמץ עצמו. אני נשבר מזה שאני מגיע למאמץ הבא לפני שהגוף סיים לעכל את הקודם.

שוקיים תפוסות שלא משחררות. רגליים כבדות כבר בבוקר, לפני שעשיתי משהו. ברכיים שמזכירות לך את עצמן בכל מדרגה. ובעיקר התחושה הזאת — שאתה מתחיל כל יום מ־70 אחוז, ולא באמת יודע לאן נעלמו השלושים.

התאוששות היא לא מה שקורה אחרי האימון. היא חצי מהאימון.

התחלתי לחפש מה עושים אלה שמתאוששים מהר מכולם — ספורטאים מקצועיים, קבוצות, מרכזי שיקום. כולם הגיעו לאותה טכנולוגיה: לחץ פנאומטי לסירוגין.

הרעיון פשוט. שרירי השוק הם המשאבה שמחזירה את הדם והנוזלים מהרגליים כלפי מעלה. ברגע שאתה עוצר — היא נכבית. תאי אוויר שמתנפחים בזה אחר זה, מכף הרגל כלפי הירך, מפעילים אותה מבחוץ בזמן שאתה שוכב ולא עושה כלום.

הייתה רק בעיה אחת. המערכות האלה נמכרו באלפי שקלים, והן ישבו בקליניקות ובמכוני ספורט. לא אצל הבחור שחוזר הביתה בשתיים בלילה וקם למחרת בשש.

Roteo נולד מהפער הזה ולא משום מקום אחר. עברתי על מערכות, בדקתי והשוויתי, עד שנעצרתי על אחת שעושה בדיוק את מה שהמחקר מתאר — גל מדורג אמיתי ולא לחץ אחיד, כיסוי מלא מכף הרגל עד הירך, ושליטה מלאה בעוצמה — בלי המחיר של הקליניקה.

אני משתמש בזה אחרי כל מסע ואחרי כל אימון. זה לא משפט שיווקי — זו הסיבה שהעסק הזה קיים בכלל.